שני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים (שטרם מלאו להם 18), ולפיכך לשני ההורים יש סמכות מלאה ושווה לקבל החלטות בעניין הילדים, לרבות החלטות בעניין רכושם, חינוכם, ובריאותם. נדירים מאוד המקרים בהם מבטלים את האפוטרופסות של אחד ההורים, או שנותנים להורה אחד את הזכות לקבל החלטות ללא צורך בקבלת הסכמת ההורה השני. ברוב המכריע של המקרים שני ההורים נשארים אפוטרופוסים מלאים ושווים גם לאחר הפירוד. יחד עם זאת, כאשר מפרקים תא משפחתי נפרדים ההורים לשני בתים, ולפיכך יש צורך לקבוע את אופן חלוקת הזמן של הילדים בין שני הבתים.
חשוב להדגיש שאין בחלוקת הזמן של הילדים כדי לפגוע בזכויות ובחובות של שני ההורים, וגם אם הילדים שוהים זמן רב יותר אצל אחד ההורים זה לא מקנה לו זכות לקבל החלטות לבד או עדיפות בקבלת ההחלטות.
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע שעל ההורים לקבל החלטות בנוגע לילדיהם הקטינים בהסכמה, ואם הם לא מצליחים להגיע להסכמה, בית המשפט יכריע במחלוקת.
לקראת הפירוד על ההורים לקבוע את אופן חלוקת הזמן של הילדים אצל כל אחד מההורים, ואת מספר הלילות שהם ילונו אצל כל אחד מההורים.
ככלל – בכל הנוגע לילדים, הכלל המשפטי היחיד הוא טובת הילד. כלומר, לא בודקים מה טוב להורה כזה או אחר אלא בודקים מה טוב לילדים. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי ילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם, אבל קביעה זו יכולה להשתנות אם ההורים מסכימים לחלוקה אחרת, או אם ביהמ"ש השתכנע שטובת הילדים הקטנים היא להיות גם עם אביהם.
כאשר יש מחלוקת בשאלת חלוקת זמני השהות, בית המשפט או בית הדין הרבני ממנה לצדדים עובד סוציאלי לפי חוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים). במקרה כזה תפקיד העו"ס להוות זרועו הארוכה של בית המשפט/בית הדין. העו"ס נפגש עם ההורים ונפגש עם הילדים וכותב תסקיר מפורט בו הוא נותן את המלצותיו לעניין זמני השהות. לצדדים ניתנת הזדמנות להגיב להמלצות, ובית המשפט /בית הדין קובע בהחלטה מה יהיו זמני השהות. בד"כ מאמצים ביהמ"ש וביה"ד את ההמלצות של העו"ס לסדרי דין ונותנים להן תוקף של פסק דין.
אין חוק הקובע מהם זמני השהות של הילדים עם כל אחד מההורים, וכל מקרה נבדק לגופו, כשכאמור, המבחן היחיד הוא טובת הילד. אך ניתן לומר שברוב המקרים הנורמטיביים זמני השהות מתחלקים בין ההורים באופן כמעט שווה.
